ערעור על החלטת בימ"ש לחייב את המערערת בהוצאות בגין דחיית התיק

ביום 13.11.06 חייב בימ"ש קמא את המערערת בהוצאות בסך 5,000 ש"ח בגין דחיית תיק אשר היה קבוע לסיום שמיעת פרשת ההגנה.

בתמצית ייאמר כי קצפו של בימ"ש קמא יצא על כך שהמערערת הורידה לטמיון את כל המאמצים שנעשו לקיום הדיון האמור, כאשר הודיעה ביום הדיון, בשעה מאוחרת מהשעה היעודה לו, שלא תתייצב. לצורך זה, הסתפקה המערערת ב"הודעה דחופה" לביהמ"ש לפיה לא תתייצב מאחר שהייצוג עבר לעו"ד אחר (טענה אשר, חיש מהר, נסתרה ע"י אותו עו"ד), וכן לאור העובדה שאינה חשה בטוב. ביהמ"ש הדגיש את חשיבות הישיבה שהתבטלה, שכן הנאשם אשר עניינו התברר באותו תיק, היה עצור כבר כשנתיים וחצי, כשבעבר ניתנו דחיות רבות, רובן בעקבות בקשות שונות של המערערת. במצב דברים זה, סבר ביהמ"ש כי ביטול זמנו של ביהמ"ש, ובמיוחד ביטול זמנם של שני שופטי ההרכב שהגיעו לשרות מילואים לשמיעת תיק זה, מחייב הטלת סנקציה כאמור.

המערערת אינה משלימה עם קביעה זו, כאשר בפיה מספר טענות. תחילה, סקרה המערערת את השתלשלות ההליכים בתיק זה, תוך שעמדה על השינויים התכופים שחלו בייצוג, ועל הודעת סנגור אחר, יום לפני הדיון, כי קיבל את הייצוג בתיק זה. עוד טענה המערערת, כי ביהמ"ש נתן את החלטתו מבלי שביקש את הסבריה או תיעוד רפואי אודות מחלתה. לבסוף, טענה המערערת כי ההחלטה התקבלה עקב דעה קדומה של ביהמ"ש כלפיה. על כן, ביקשה המערערת לבטל כליל את ההוצאות, או לכל הפחות להתערב משמעותית בגובהן.

ייאמר מייד, כי לטענה בדבר אי מתן זכות טיעון אין כל בסיס עובדתי, ומוטב היה שלא תיטען. עוד בהחלטתו הראשונה מיום 1.11.06, הורה ביהמ"ש למערערת להבהיר את הסבריה המפורטים אודות אי התייצבותה. לצורך זה ניתנו למערערת חמישה ימים. דא עקא, זו לא פעלה בהתאם להחלטת ביהמ"ש, אלא רק ב-6.11.06 העבירה בקשה להאריך את מועד הגשת ההסברים. ביהמ"ש נעתר אף לבקשה זו, והמערערת אכן שלחה הסברים לפי ראות עיניה.

הנה כי כן, ניתן לומר שביהמ"ש לא רק נתן זכות טיעון מלאה למערערת, אלא אף נהג באורך רוח כשהבליג על אי כיבוד החלטתו, ואפשר הגשת ההסברים באיחור.

אף לגופו של עניין, אין ספק כי התנהגות המערערת לוקה בפגמים לא מעטים. המערערת עשתה דין לעצמה ולא התייצבה לדיון חשוב, תוך הסתמכות על קבלת הייצוג ע"י עו"ד אחר, אשר הסתבר שאולי היה לה בסיס, אך לא התממשה בפועל. אין צורך להזכיר כי גם אם היה עובר הייצוג כאמור, נדרשה החלטת ביהמ"ש לשחרור המערערת מייצוג. זאת ועוד, גם על-פי טענתה, המערערת ידעה על העברת הייצוג יום לפני הדיון. במצב דברים זה, ראוי היה שתפנה לביהמ"ש בבקשה מסודרת להשתחרר מן הייצוג, כפי שהתחייב. על כך אין צורך להוסיף כי גם ביום הדיון המערערת התמהמהה מאוד בהעברת הודעתה, וגם זו הייתה סתמית ולא נתמכה במסמך רפואי.

כאן המקום לציין, כי לא מצאתי דבר וחצי דבר העשוי לתמוך בקיומה של "דעה קדומה" כלשהי נגד המערערת.

בנסיבות אלה, יש לקבוע כי אכן התנהגות המערערת גרמה נזק לא מבוטל להליך המשפטי, ומשכך היה מקום להטיל עליה הוצאות.

שאלה נוספת הינה שאלת מידת ההוצאות. בימ"ש קמא סבר כי התנהגות המערערת הייתה חמורה ביותר, ועל כן, חייבה הטלת הוצאות משמעותיות. מחד גיסא, אין ספק כי המערערת פגעה בחובתה כלפי ביהמ"ש כאשר פעלה כפי שתואר לעיל. יש לזכור כי חובת עו"ד כלפי ביהמ"ש הינה בעלת חשיבות רבה, ועל כן, פגיעה בה הינה בעלת חומרה לא מבוטלת. מאידך גיסא, כבר עמדנו על כך שהשימוש בסמכות הנתונה לביהמ"ש במסגרת סעיף 17א לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970 צריך להיות זהיר ומתון, במיוחד כאשר מופנה הוא כלפי מי מהאורגנים המשפטיים המעורבים בהליך השיפוטי.

לאור האמור, הגעתי למסקנה כי בימ"ש קמא הפריז במידת ההוצאות שהוטלו על המערערת. על כן, מצאתי להתערב בעניין זה, ולהעמיד את סכומן על 1,500 ש"ח. המערערת תשלם סכום זה באופן מיידי ולא יאוחר מיום 7.10.07.

ניתן היום, 25 בספטמבר 2007, י"ג בתשרי התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק פסק דין זה לידי הצדדים.

המשנה לנשיא

רמ"שית: גו התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: